הגענו לחווה חדשה במערב השומרון.

חווה חדשה בהקמה צריכה ידיים בכל מיני דברים… שמירה, מרעה, בנייה…

הגענו לחווה עם תיאום ציפיות של מה אנחנו צריכים ומה אנחנו יכולים לתת..

תיאום ציפיות והתמקמות

צריכים: חלל אחד פרטי לשינה לשני מבוגרים ועוד ארבעה ילדים (מזרונים עלינו) , שרותים ומקלחת, עדיף שיהיה מטבח לשימוש (מקרר, תנור). עם הדגשה חשובה שיש לנו ארבעה ילדים קטנים שאחד מהם הוא תינוקת מהממת ( לי חשוב להדגיש את זה מבחינת ציפיית הקולות שאנחנו מביאים איתנו).

יכולים: אחד מההורים כשלוש שעות התנדבות ביום לבד ועוד השתתפות ועזרה לאורך היום עם הילדים…אז הגענו בשעות אחה"צ לחווה.

קיבלנו חדר בקראוון לפרוס בו מזרונים וציוד. בקראוון גם מטבח ושרוקלחת שמשמש את בעלי החווה בנתיים וגם מתנדבים מידי פעם…

בדיבור ראשון הבנו שיתאים שננסה להשתלב בהוצאת המרעה (בוקר או אחה"צ) ושמירות בלילה כשחסר מתנדבים.

יציאה ראשונה למרעה

בלילה הראשון כבר התארגנו לצאת למרעה בוקר ראשון למחרת.

הכנו תיקים עם הבנות הגדולות (כל אחת והשעשועים שהיא רוצה לדרך) ואת כל מה שנצטרך לשאר. הלכנו לישון וקמנו בהתעוררות משפחתית בחמש. פעם ראשונה שמוציאים מרעה בכלל (לנחמי'ה היה טיפטיפ ניסיון ולי יש חברה שעשתה את זה פעם) ויוצאים להרפתקה עם בת שבע, בת חמש, בן שנתיים ובת חמישה חודשים, כל אחד והצרכים שלו.

בהתעוררות וההתארגנות הייתה התרגשות כללית. הילדים לא רגילים שמעירים אותם בבוקר (הם תמיד קמים מעצמם ומוקדם מידי לטעמי )והאמת שגם אני קצת שכחתי איך נראית השעה הזו מחוץ למיטה. דווקא פוגשת את השעה הזו הרבה בזכות האפרוחית הקטנה אבל לא ברמה של להתלבש לצחצח ולצאת מהבית. ארזנו פינוקים – בקבוק תה חם, עוגיות, פיתות, טחינה ירקות, סוודרים רציניים לחלק הראשון וכובעים לחלק השני של המרעה.

בחמש וחצי פגשנו בחוץ את בעל החווה שליווה אותנו עד השער עם העדר. הוא סיפר שהן עוד מתרגלות לרעיון של יציאה למרעה וצריך לנסות לדרבן אותן ללכת כמה שיותר ואז לעצור ולתת להן לנשנש כמה שעות.. לקראת 9+ אפשר להתחיל לחזור..

השעה הראשונה הייתה מרגשת וגם סזיפית. בואנה הכבשים האלה לא כל כך זזות… כל שנייה חברה כבשה עוצרת רגע לנשנש בצד השביל ומשפיעה על עוד כמה…. כולנו במאמץ משפחתי ניסינו לקדם ולדרבן אותן ללכת בכל מיני קולות וקריאות יצירתיות. ההתקדמות הייתה מאוד איטית וכללה ילד מתוק בן שנתיים שלא רוצה ללכת ונמצא כל הזמן על הכתפיים של אבא שלו (שכבר סוחב תינוקת במנשא) וילדה גדולה אחת שה'משעמם לי הן לא זזות' נתקע לה קצת…אחרי איזה זמן כשהתקדמנו חצי רכס החלטנו שאפשר להתמקם קצת ולתת לכבשים להתחיל לאכול. מזגנו לעצמנו כוסות תה עם ביסקוויטים וקשקשנו סתם יחד על איזה סלע. מסביבנו, הכבשים בעדריות מדהימה התקדמו מטר לפה מטר לשם אוכלות במרץ. שלחנו את הבנות לחקור איזה מהצמחים הן הכי אוהבות.

נחמי'ה סיפר את הפרק היומי שבמקרה דיבר על משה רבנו (באותו זמן קיבלתי הודעה מצחיקה מאבא שלי כתגובה לתמונה של עלמא עם העדר: 'ממש משה רבנו אולי מכם תגיע הגאולה')אני לימדתי את הבנות את משחק הילדות 'כמה ילדים יהיו לך?' כשזורקים שיבולים על גב החולצה ואז שידרגנו את זה ל'כמה בובות לול יהיו לך?', 'כמה שוקולדים תאכלי השבוע' וכו'….מידי פעם עצירות הנקה למתוקה שנהנתה סה"כ וגם עצירת נשנוש בוקר של לחם וטחינה.עד 9 עוד היה נעים מאוד ולא חם מידי..

כשהיה נראה שהכבשים שובעות והשעה מתקרבת התחלנו לטפס חזרה לחווה. לשמחתנו את הדרך חזור הן עשו יותר במרץ. אז אני עליתי לאט מאחור עם הבנות וסיפרתי להן סיפור מופלא על רועה שרק בגיל 40 למד אותיות והפך להיות איש גדול מאוד..חזרתי שמחה. היה לי נעים וכיף. היה לנו טוב להיות כולם בשטח עם הילדים ועם הכבשים שהם פשוט חיה מצחיקה וחמודה להפליא. זכינו באחת הפנינים של בת החמש : 'טוב אמא אני ממשיכה ללכת אבל תגידי לכבשה 30 שלא תלעס לי שוב את התיק'

המשך השבוע בחווה

וככה בשבוע שהיינו בחווה כל יום הוצאנו בהרכב משתנה מרעה בוקר או אחהצ (מרעה אחה"צ קצר יותר, כשעתיים וחצי). פעם נחמי'ה הלך עם הבנות הגדולות, פעם רק עם הילד, ולפעמים הלכנו שוב כולם יחד.

בכל מרעה היו הפתעות נעימות וגם אתגרים. באחת הפעמים הכבשים שברו בעליה לגדר תיל. נחמי'ה עם הבן שנתיים והתינוקת עליו התאמץ לעזור להן לרדת חזרה ולהתרחק ואני רציתי להגיע אליו לעזור לו עם הילדודס, מאחורי נשרכות הגדולות בתוך אלפי קוצים, רוצות שאחכה וגם קצת בוכות אבל כל עצירה הכבשים מתרחקות עוד… הן היו גיבורות לאללה והגדולה האלופה סיכמה את המרעה הזה שהיה ממש כיף כי זאת הייתה הרפתקה מיוחדת וקשה ולא סתם….

בין לבין פגשנו קצת חברים, התפננו הרבה , התקדמנו בקריאה וכתיבה, שיחקנו משחקים, בישלנו ועזרנו עוד קצת בחווה (קצת שמירות לילה, קצת קיפלנו בגדים לחנות יד שניה וקצת עזרנו עם דף פייסבוק ועוד כל מיני).

סיום שבוע ועזיבה

אני ונחמי'ה שמחנו מהשיתוף פעולה. שמחנו לתת יד, אהבנו את הנוף ואת הכבשים ואת האתגר של המרעה. לצערנו (או לא לצערנו כי הדברים קורים כמו שהם צריכים לקרות) אחרי שבוע הבנו עם בעלי החווה שצפוף ומבחינה טכנית המגורים לא מתאפשרים (במקרה הזה אם היינו מטיילים עם אוטו בית ולא סתם אוטו היה פשוט יותר) וחיפשנו את דרכנו הלאה.

אני כותבת את זה ורוצה להתרגש מההשראה לראות זוג בני עשרים וקצת מקימים חווה מאפס בכוחות עצומים, ומהכבשים המתוקות והמצחיקות שנתנו לנו לרעות ולראות אותן איך הן חברות ונשארות יחד צמוד צמוד, ומהמשפחה המתוקה שלי. שאחרי כל אתגר והרפתקה הם בכוחות וחיות וגם הילדים מזכירים לי שהחיים כולם הם הרפתקה אחת גדולה ולא צריך לפחד מהקושי.

מה עבר עלינו מאז? יום הזכרון ויום העצמאות, לילה מטורף של דליפות בכל האוהל , חברים אהובים, נסיעה למיון עם אחד הילדים לתוך שבת בעיר לא מוכרת ועוד נופים מטריפים ומפגשים מתוקים בדרך לישוב הכי גבוה ורחוק בארץ … אבל זה יסופר בפרק אחר