בכנות, לא ציפיתי שבילד שלישי הוא ילמד אותי ויזכיר לי כל כך הרבה וכל כך מהר דברים כל כך חשובים..

אחרי שתי ילדות שינקו עד גיל מאוחר, והתרגשות ורצונות במהלך ההריון לקראת ההנקה של התינוקי הזה, צרי הפסיק לינוק כמעט לגמרי בגיל חודשיים.

הרגשתי במשבר זהות אמיתי. בשבילי הנקה היא הרבה מאוד דברים. היא חיבור, וקרבה, ונחמה, והזנה, ופשטות וטבע, והרמוניה וכל האמהות ברגע אחד.

עברנו מסע ארוך בחודשים שקדמו ושהמשיכו את הנקודה שהבנתי שהוא כנראה לא יחזור לינוק.

אני לא יודעת אם יגיע זמן שבו אני לא אתאבל על מה שאיבדתי אבל אני מלאת הודיה על המתנות שזכיתי בהן במסע הזה, המתנות שצרי הזכיר לי ולימד אותי בעדינות ובסבלנות.

אני לא אשתף כאן בכל המסע ובניסיונות הרבים והמגוונים שעברו עלינו סביב ההנקה (מי שרוצה לדבר על החלק הזה, מוזמנת לשבת איתי על כוס קפה) אלא רציתי לשתף בשלוש תובנות נהדרות שקיבלתי מהמסע הזה.

המתנה הראשונה שקיבלתי מצרי קשורה למהות שלי כאמא שרוצה לתת את כל המענה לצרכים של הילד שלה. קיבלתי מצרי תזכורת חשובה ויקרה מפז שאני הרבה יותר מאוכל מהלך. בימים הראשונים אחרי שהוא הפסיק לינוק הסתובבתי עם איזו תחושת כלום ש"כל אחד יכול להאכיל אותו בבקבוק אז למה הוא צריך אותי בכלל?". אבל הוא צריך. אותי. קרובה. אני והוא, אנחנו אחד עדיין. גם בתפיסת ההתפתחות הוא עדיין לא מפריד ביני לבינו. הוא צריך אותי קרובה איתו בחוויות שהוא עובר. הוא צריך את הבטחון שאני בעולם שלו. שאני אוהבת ושרופה עליו, ומחבקת אותו. שאני כאן להסתכל ולהקשיב ולשמוע את מה שהוא צריך ומה שהוא רוצה. והוא צריך אותי שאני אתן לו בטחון שהכל בסדר, גם אם יש רגעים קשים. שיותר חשוב מזה שאני אניק אותו (שזה דבר חשוב מאוד לדעתי כמו שבטח הבנתן ממה שאני כותבת), חשוב שאני אהיה כאן איתו ואתן לו את מה שהוא זקוק לו (במקרה הזה, פשוט אוכל שקל לו לצרוך, ולא משנה באיזו צורה).

וההבנה הזו היא מתנה גדולה בשבילי גם כאמא לילדות בנות חמש ושלוש, וגם כשאהיה אמא לילדים בני 30. יותר מאשר הם צריכים ממני מענה חומרי, הם צריכים את אמא שלהם פנויה לאהוב, להכיל ולחבק. דוגמא שהייתי נופלת אליה הרבה פעמים הייתה לסיים את האנרגיות שלי על בית שיהיה מסודר או ארוחה מושקעת שתהיה בריאה וטעימה במקום פשוט לזרוק איזו שקית פסטה לסיר, ולהיות פנויה להסתכל על הקטנים שלי באהבה, לשמוע מה עובר עליהם, להתרגש איתם ולהיות בנוכחות אמיתית (ברור שהיה נחמד אם היה תמיד גם וגם אבל אני לא סופר וומן).

המתנה השנייה שקיבלתי ממנו קשורה למהות שלו. היא מתנה בשבילי, לתת לו להיות מי שהוא עם כל הסיפור שלו, לאהוב אותו כמו שהוא ולשחרר את האגו שלי. אני מאוד מחוברת להנקה. אני מאמינה שזה טוב וחשוב וזה מסתדר מאוד עם תפיסת העולם הכללית שלי (נוח ופשוט, טבעי, לא דורש ממני התארגנות וסרבולים של בקבוקים וכו', חוסך לי הרבה כסף ועוד ועוד). אבל הנה זכיתי לשיעור שהאגו שלי והרצון שלי בהנקה לא קשור כאן. הייתי צריכה לעשות ממש עבודה פנימית לשחרר את המקום של איך אני רציתי שההורות הזאת תראה וככה להיות פנויה לשמוח בלב מלא מעבר לגדותיו בצרי שלי המופלא כמו שהוא, עם כל מה שהוא מביא.

זו מתנה בשבילי גם לילדים כשיהיו גדולים. תזכורת חזקה לזה שיש את עולם האמונות והרצונות שלי ואין לו שום קשר מחייב לילדים שלי. אני יכולה להציע, ללמד, לשתף אבל כל אחד מהם יגדל להיות מי שהוא רוצה. ואני אוהבת אותם לא בגלל, אלא בזכות זה שהם מי שהם. גם אם הייתי רוצה שהם יתנהגו בצורה מסוימת אבל הם עושים לי פדיחות ומשתטחים באמצע הרחוב וגם אם הם יבחרו את הדרך הכי רחוקה מהדרך שלי.

ועוד משהו. זה גם בכלל לא מעיד על טיב האמהות שלי, אם הוא יונק או לא, אם הם מנומסים או לא. מה שמעיד על טיב האמהות שלי, בעיניי, זה היכולת לשחרר את הפנטזיה שלי ולחיות במציאות, איתם. ולאהוב אותם כמו שהם.

המתנה השלישית הייתה להיפתח ליכולת המטריפה של צרי לתקשר איתי ולספר לי מה הוא רוצה אם רק אקשיב. התרגלתי כמעט תמיד בכל תלונה או אי נוחות להציע הנקה. כי זה באמת מנחם, כי זה זמין, כי זה בריא וכי זה קל. אתו לא הייתה לי את האפשרות הזו. כבר כשהוא היה בן 3 שבועות הוא לא רצה לינוק אלא אם כן הוא רעב. מהר מאוד גיליתי שאם אני אתבונן בו קצת יותר בנחת אני אצליח ממש לראות אותו. גם בגיל כל כך קטנטן הוא מספר לי. שטוב לו באמת. שהוא שמח. שהוא רוצה חיבוק. שבעצם כואבת לו הבטן. שההמולה היא יותר מידי בשבילו. שהוא רוצה עוד קצת זמן ידיים כדי להרגיש קרוב. שיהיה לו יותר נעים עטוף. שהוא רוצה שיניחו אותו במיטה ויתנו לו לישון בשקט.. וגם עוד לדייק כשהוא צריך פיפי וקקי (על שיטת הקשב כתבתי מדריך שלם, מוזמנות להתעניין..).

גם את המתנה הזו אני לוקחת לילדים היותר גדולים שלי. ההתבוננות בהם, בנחת, מוסיפה לי עוד הרבה רבדים להבין את מה שהם חווים ואת מה שהם זקוקים לו. דרך טון הדיבור, שפת הגוף ומבט העיניים.

במסע הזה שעברתי עם צרי מאז לידתו שיתפתי הרבה אנשים נבונים ויקרים. את אישי אהובי שהכיל אותי ואהב אותי בלי סוף. את הבנות הרגישות שלי. את המשפחה הקרובה לי. חברים קרובים ורחוקים. סתם אנשים שהזדמנו לדרכי 🙂 השיתוף ממש עזר לי בריפוי והעצות הטובות והחיבוק עזרו לי להתחזק. תודה למי שהיה והייתה שם בשבילי עם האזן הקשבת והתמיכה.

בחרתי לשתף את זה גם כאן, מרחוק ודרך מסך, כי אני מרגישה שזה עוזר לי בעיבוד של המסע וכי אני מרגישה שהבלוג שלי הופך להיות לי מקום בטוח, בזכות הפרגון והאהבה שאני מקבלת ממי שקורא אותו. אז תודה לכן.

מוזמנות לשתף אותי גם במחשבות, תובנות ותהיות של אמהות.