מאז שהתחתנתי פחדתי שיולד לי בן כי פחדתי מהברית. לא הצלחתי לדמיין איך שמונה ימים אחרי חוויה משנת חיים כמו לידה, אמורים לארגן אירוע מתוקתק לפי הסטנדרטים עם קייטרינג רציני ואז, עם המתח שאנחנו אמורים לארח הרבה אנשים כשלא ברור מי יגיע וכמה ומתי, גם להיות האמא של הקטני שעומד לעבור את החוויה הזו. חרוטות לי בזיכרון הבריתות המעטות שהייתי בהן. הייתי מסתכלת בחרדה באמא שלפני שמונה ימים ילדה בן, ומנסה לדמיין איך זה מרגיש כשמגיע אדם כלשהו ולוקח ממנה את התינוק הקטנטן בשביל הטקס. הייתי מסתכלת איך היא יושבת בדרך כלל מחובקת על ידי מישהי קרובה, והתינוקי שלה שם רחוק, בלעדיה. ואיך כשמתחיל טקס הברית התינוק מתחיל לבכות והאם, וחלק מהקהל וגם אני בוכים אתו מהתרגשות וגם מהלחץ שלא יסבול ושיעבור בשלום..

במהלך ההיריון, נחמי'ה ואני, דיברנו מידי פעם על הברית המתקרבת. לשנינו היה חשוב שהברית תהיה מקום אישי ומרגש שאנחנו מוצאים בו את עצמנו. שתהיה לנו חוויה משפחתית משותפת של הכנסת הבן שלנו בברית אברהם. האיש שלי הזכיר לי כל הזמן שהברית יכולה להיראות בדיוק כמו שאנחנו רוצים ושנעשה מה שירגיש לנו נכון וטוב. רצינו שעיקר המפגש, בשבילנו, יהיה התכווננות לקראת הברית ושבמקום שבו הברית תתקיים תהיה אווירה רגועה ונעימה. שהתינוקי שלנו ירגיש את האווירה ואת התפילה בשבילו ושירגיש עטוף ואהוב.
רצינו שתהיה אווירה חברתית ושמחה של אוכל ונגינה, בלי שנצטרך להשקיע את כל המשכורת החודשית שלנו ובלי שנוסיף זיהום ולכלוך לעולם.

נחמי'ה אמר לי פעם, באחת הבריתות הראשונות שהיינו בהן יחד, שכשיהיה לו בן הוא רוצה להיות זה שימול אותו. כשגילינו שהתינוק השלישי שלנו הולך להיות בן, אחרי שתי בנות, הרצון של נחמי'ה התעורר. הרצון שלו להיות אחראי על הבן שלנו ולהיות שם בשבילו ברגע הזה ריגשה אותי. לא היה לנו את הזמן והחשק להשקיע בקורס מוהלות מלא אז נחמי'ה קרא הרבה על טקס הברית, מהפן ההלכתי, הטכני והרוחני. כמה שבועות לפני הלידה הוא הצטרף לבעלה של בת דודי, הרב המוהל הילל מייזלס (שגם זכינו שיחתן אותנו) לצפות מקרוב בברית מילה. לשמחתנו הרב הילל היה אמור להגיע לברית עצמה וללוות את נחמי'ה בכל שלבי הברית, ולבצע בעצמו את שלב החבישה והבדיקה הרפואית שהם השלבים המסובכים יותר.

לילה לפני הברית דמיינתי אותנו בטקס שיהיה למחרת בבוקר. דמיינתי איך מישהו בא לקחת את צרי ממני ואני פשוט מחזיקה אותו ולא נותנת לקחת.
ואז הבנתי שבעצם אני לא חייבת להיות רחוקה… אני יכולה להיות אתו ולתמוך בו ברגע הזה, להיות הדבר המוכר והמנחם בשבילו. לא ידעתי אם זה מותר או מקובל אבל בפנים הרגשתי שזה הדבר שאני הכי רוצה לעשות והוא הכי טבעי בשבילי. לשמחתי אני מוקפת בנחמי'ה ובאנשים יקרים שחיזקו ועודדו אותי לקראת הטקס ויחד עם השירים והניגונים הרגשתי מלאת בטחון והתרגשות ברגעים שלפני הטקס עצמו.
אז כשצרי שלי שכב על הכרית על אבא שלי שהיה הסנדק, ולפני האיש שלי שבחר להיות המוהל של הבן שלו, אני הייתי שם איתו.
כשסידרו את הגוף שלו לקראת הברית והורידו את המכנס הוא התחיל לבכות. התקרבתי אליו והתחלתי לשיר לו שיר מתוק באוזן. הרגשתי את הפנים המתוקות שלו זזות חצי סיבוב לכיווני ומנסות להצמיד את האוזן אל הפה שלי כדי לשמוע ולהרגיש קרוב יותר. הוא נרגע.
שמעתי ברקע את נחמי'ה ואת הרב הילל, המוהל היקר שליווה אותנו, מבצעים את כל שלבי הברית. וצרי שלי, עם עיניים פתוחות, שקוע בשירה שלי, כל גופו רפוי ופניו שלוות, עבר את זה בשלום ♥️

כשאני נולדתי, לצערי, אף אחד מהסבים שלי לא היה בחיים אבל צרי המתוק זכה ששני הסבים שלו יהיו שותפים בבריתו. אבא של נחמי'ה קרא את שמו 'צרי רפאל', ובאמת צרי המתוק כבר בשבועות הקצרים שהוא איתנו, הביא הרבה ריפוי ואור לחיים שלנו. צרי היה הסממן המרכזי של קטורת בית המקדש. המקום היחיד שגידלו אותו בצורה חקלאית היה ממש קרוב למקום שבו הברית התקיימה, באזור צפון ים המלח. היו לו כל כך הרבה סגולות ושימושים רפואיים ששם הצמח, צרי, הפך שם מקביל לריפוי. קראנו לו ככה עם תפילה שיהיה זמן של ריפוי אמתי רוחני וחיבור בין שמיים וארץ כמו תנועת הקטורת.

(וזכינו לקיים את הברית בזמן הפריחה המשגעת בסביבת ביתנו לשמחת האורחים!)