אחרי שעברנו את הלידה והפרידה מאמא שלי סיימנו בחודש מרץ לפנות את הדירה שלה ברמת גן, עזבנו אותה ויצאנו שוב למסע.

עם הרבה פחות ציוד שפתאום יש מקום ברכב לעוד דברים אם נרצה וכולם נוסעים ברווחה, ועם אור גדול נוסף באוטו בצורת תינוקת מהממת בת שלושה חודשים.

אצל חברים בבני אדם

התחלנו בכמה ימים אצל חברים אהובים אהובים שלנו בבני אדם שלהם שלושה ילדים בגילאים דומים וקצת קטנים יותר מהילדודס שלנו.. התחלה ממש נעימה ועוטפת. חוויה ראשונה חזקה של שבטיות – כמה כיף ופשוט יותר לחיות יחד כחמולה/ שבט. היינו ממש איתם בתוך הבית ארבעה מבוגרים ושבעה ילדים. הילדים משחקים הרבה ביחד ולומדים אחד מהשניה, לנו המבוגרים היה ממש כיף להיות ביחד וגם לחלוק את העניין של הבית – בישולים, קניות, סידור וילדים. בזמנים שהאיש שלה לא היה יכולנו לתת יד ולתמוך וביום מילואים שהיה לנחמי'ה היא עזרה לי הרבה שהיום יעבור יותר רגוע ונעים מאשר הייתי עם ארבעת המתוקים שלי לבד(שזה בעצם בכלל לא לבד ). הזדמנות גדולה גם לתת השראה משפחה למשפחה בהרבה דברים – האמא של הבית עזרה לי לעבד איזה נושא שהיה לי תקוע, אני עזרתי לה עם עניינים של העסק החדש והמתפתח שלה, הבנות שלנו קיבלו השראה מהילד שלהם שקורא פרשת שבוע וישבו כל השבת לקרוא פרשה שלמה לבד, וכך עברו הימים עם הרבה הפרייה הדדית ונחת.

דרומה למצפה רמון

מבני אדם ירדנו דרומה למצפה רמון. במצפה רמון גרתי כשאני ונחמי'ה היינו מאורסים ויש לנו פינה חמה ענקית לכל האזור. זכרונות של נחמי'ה מחכה לי לפנות בוקר מחוץ למאפיה בה עבדתי, ריח החומר בסטודיו לקרמיקה, קערת מרק שהיינו חולקים במלון בראשית מול הנוף, טיולים קצרים בכל המרחב ועוד. אז שמחנו להגיע לחבר מתוק ומכניס אורחים שיש לו בית מחוץ לעיירה יחסית בטבע. כשהגענו רקיע המתוקה סבלה מאיזה עניין רפואי והייתה לא רגועה. היה לי לילה ראשון קשה של מתח מאוד גדול, הרגשתי לא בנוח שאולי אנחנו מפריעים מידי ומה חשבנו לעצמנו ואולי נפסיק עם הטירוף הזה אבל אז הגיע הבוקר, מסתבר שהוא ישן טוב, שמח להכניס אורחים ואפשר לשחרר את הלחץ. בזמן שלנו שם יצאנו הרבה להסתובב במצפה רמון, להנות מהמכתש, לצבוע את הבית שלו בצבעים חדשים, לבשל, לפגוש חברים ומשפחה בסביבה ולנוח במדבר.

המנוע נשרף

אחרי כמה ימים במצפה רמון, ישבתי בלשה (המאפיה המטריפה שבה עבדתי אז מזמן) לבדי לזמן שקט. בדיוק כשסיימתי להתפנק קיבלתי טלפון מנחמי'ה שיוצא עשן מהמנוע בעליות מהמכתש (והוא, הגיבור, עם ארבעת ילדינו ביום חם מאוד בצד הדרך). שני מתוקים הסכימו להקפיץ אותי אליו כדי שאוכל להגיע מהר ולהניק את רקיע שהייתה צמאה… מפה לשם משם לפה. לפחות שבועיים בלי רכב (שעדיין לא חזר אלינו), וקנס רציני מאוד מאוד של לפחות 15,000 ₪ עלתה לנו העלייה הזו….

להיות גם בלי בית וגם בלי האוטו העלה רמה את האתגר, את מחשבות ה'בואנה יש מצב שאנחנו באמת משוגעים….', אבל הוביל גם לעוד כמה מפגשים נפלאים.

נודדים רגלית עם תיקי גב

עכשיו להגיע מהבית של החבר לעיר דרש מאיתנו הליכה של חצי שעה על שפת המכתש ב'קצב צרי' (קצב ההליכה של בן השנתיים שלנו). החלטנו לצאת להתאוורר (ולאוורר) קצת את הבית שלו, לכמה לילות. לקחנו איתנו כל אחד תיק גב – נחמי'ה תיק גדול (עם הבגדים שלי, שלו ושל רקיע, סדין זוגי ושני סדיני יחיד וצבעי מים) אני לקחתי תיק עם העניינים האחרים (מברשות שיניים וענייני הגיינה, ארנק, טישו וכאלה), כל ילדה לקחה תיק גב קטן וחמוד כמו של ילדי גן (לכל אחת בתיק שני סטים להחלפה, סוודר, מברשת שיניים ואיזה משחק או שניים. לא כבד ומאוד נוח להסתובבות) וצרי לקח תיק עוד יותר קטנטן עם שני מכנסיים שלו, חולצה ארוכה וכמה מכוניות צעצוע קטנטנות. היה ממש פשוט וקל להסתובב ככה בעיר וגם באוטובוסים….

אז התגלגלנו למשפחה מהממת שגרה במצפה רמון. הם, זוג מתוק לאללה עם שני ילדים, גרים בבית קרקע מדברי ונעים. הם הזמינו אותנו לישון ולהיות אצלם וככה נמשכנו לעוד כמה שעות ועוד לילה ועוד כמה שעות ועוד לילה… ושוב הייתה לי חוויה חזקה של המתנה הגדולה של שבטיות שצריך לחשוב עליה. הילדים ממש נפתחו ושיחקו במשך שעות ממש בכיף ביחד, בישלנו יחד ארוחות, ישבנו להכין פיות מצמר לבד, יצאנו לדייט אימהות בלשה (כן, עוד פעם), אני ונחמי'ה יצאנו לארוחה נוסטלגית בבראשית כשהילדים ישנים אצלם בבית, נחמי'ה והאיש של הבית למדו זוהר לפנות בוקר יחד וגם פה, קיבלתי הרבה השראה וחשק להוסיף דברים לחיים שלנו וללמוד מהמשפחה המתוקה ששהינו אצלם. קצב הדיבור והתנועה שלהם (שהיה מאוד נוח ורגוע) הדליק אצלי רצון להיות קצת יותר בנחת כשאני מבקשת מהילדים לעשות דברים (כמו להתארגן לשינה) ולאמא של הבית התעורר רצון לפעמים להיות יותר בגבולות מדויקים מול הילדים כמו שהיא הרגישה שקורה אצלנו.

באמצע קפצנו ללילה לחבר יקר שגר במדרשה. הייתה שם איזו חוויה מעניינת כשנחתנו. ירדנו מאוטובוס בכניסה למדרשה, אני פותחת את הטלפון לבדוק את המיקום שהחבר היקר שלח ומסתבר שהמיקום לא נכון.. שש בערב, החבר בסיני בלי קליטה ואנחנו עם תיקים על הגב, ארבעה ילדים לקראת שינה, בלי מושג איפה הבית. בקיצור מקוצר, לא נתנו לזה להלחיץ אותנו, בסוף מצאנו והיה תענוג 😊 לפנות בוקר נחמי'ה לקח למסלול נחל קרקש את עלמא לכבוד יום ההולדת והיא חזרה באורות….

משמחה לשמחה

באמצע גם שמחנו לציין שמונה שנים מאז החופה שלנו וגם חגגנו יומהולדת 7 ו-5 למתוקות שלנו בשישי האחרון. היה מיוחד לחגוג שמונה שנים דווקא במצפה רמון – בטיול במכתש נחמי'ה הציע לי נישואין, במצפה רמון נפגשנו ותכננו את החתונה והחיים שלנו יחד וביתנו הראשון היה במדרשת שדה בוקר.

חזרנו לבית של החבר המתוק במצפה רמון לשבת עם ביקור של המשפחה המופלאה שלי. התגעגענו אליהם מאוד אחרי החיים הצמודים ברמת גן…

עולים צפונה בלי אוטו

וככה התעוררנו ליום ראשון מעייף מאוד של אריזות לקראת עליה צפונה בלי האוטו שלנו. מזוודות, תיקים וסלקל, בוסטרים, אוטובוס ורכבת עם החלפה ועוד טרמפ והיה מעייייף ברמות (מוסיפה לזה שגם הרגשתי קצת לא טוב). השארנו את רב הציוד שלנו אצל החבר הזהב שגם עזר לנו להעלות אותו צפונה ונסענו למשפחה קצת לקראת מעבר לחווה ברגע שהרכב יחזור אלינו בע"ה במהרה…

כל הטלטלות של הדרך והמעברים הרבה פעמים גורמים לי עוד יותר להודות על הילדים הנהדרים ועל הכוחות העצומים והנחת העמוקה של האיש שלי. רב הימים היו מופלאים. אבל בימים שיש כמה שעות קשות, פתאום אני מוצאת את עצמי, ילדה שהיא אמא עם ארבעה ילדים קטנים שאחד מהם הוא בכלל תינוקת אפרוחית קטנטנה, נעים ונדים ברחבי העולם. שם אני מגלה עוד יותר את כוחות ההתמודדות והשמחה שלהם ובסוף היום הכל בסדר.. הם בריאים, שמחים, מאושרים, צוברים חוויות, זוכרים את הימים הטובים וההרפתקאות המדהימות ולמחרת מתחיל יום חדש עם פוטנציאל לעוד אור גדול.

מחשבות ומסקנות מהשבועות האלו:

לצאת מהעיר

תודה לאל וברוך השם שיצאנו מהעיר. היינו צריכים ממש את האוויר לנשימה, את המדבר שלנו שוב (בבוקר הראשון במצפה רמון אני ונחמי'ה דיברנו על זה שממש מרגישים שקמנו במדבר ולא הבנתי למה, אז הוא אמר – 'זה השקט'. פאפ. באמת דממה מטריפה בחוץ שחודרת לתוך הנשמה ועושה שקט בפנים)

הוצאת פתע על האוטו

בעקרון זו באסה רצינית לוותר על אלפי שקלים לתקן את האוטו. ובאסה רצינית להיות נודדים בלי בית ופתאום לגלות שגם אין את האוטו שלנו. אבל ברכה גדולה שאנחנו משלמים בכסף ולא בפגיעה של מישהו אז תודה לאל שכולם בריאים ונתפלל שהשפע יחזור אלינו בצורות אחרות.

ציוד במסע

באמת אפשר לצמצם בצורה מטורפת מטורפת את הציוד שמשפחה בת שש נפשות צריכה, ועדיין לא יחסר כלום והכל יהיה מדויק ופשוט. מדהים כמה קצת צריך!

השבטיות

חייבת עוד לחשוב על זה. אולי זה מוגזם לגור שני זוגות בוגרים באותו בית, בכל זאת קצת פרטיות ואינטימיות של זוגיות ומשפחה אבל יש רווח עצום ומטורף בחיים ביחד. ברב הישובים שגרתי הדבר הזה של השותפות והביחד לא באמת הצליח להתרומם. מקסימום עושים איזו ארוחה או אחהצ קצר של משחק יחד. אם יש לכם תובנות, מחשבות או נתקלתם בצורה מעניינת שזה נכנס לחיים אשמח לשמוע. התחיל לי חשק שיהיה לי את זה ביומיום ואני לא מעוניינת לוותר על זה…

ממש כיף לעשות בשביל חברים.

זהו… פשוט הכותרת.

חופשת לידה משותפת

מודה לשם על הדרך שבחרנו בה שמאפשרת לי לקבל את האיש שלי איתי לחודשים שאחרי הלידה. אני יודעת שיש הרבה אימהות שמסתדרות גם עם יותר מארבעה ילדים ועושות את זה נהדר. עם הדברים שעברו עליי בחודשים האחרונים (ההריון הקשוח, הפרידה מאמא שלי, החיים בעיר, הלידה וכל מיני עניינים אחרי הלידה) אני מרגישה בתהליך איטי וארוך של חזרה לכוחות שלי, ומרגישה עוד רחוקה מהסוף של התהליך. רקיע בת ארבעה חודשים ואני מרגישה כאילו ילדתי לפני שבועיים, עדיין בכלל לא שם, לא במקום חזק ומתפקד כרגיל (ולחשוב שחופשת לידה היא רק שלושה וחצי חודשים!). נחמי'ה כל כך נחוץ לי. כשהוא שותף מלא לטיפול ולהורות של רקיע ושל שאר המתוקים ופנוי פשוט להיות איתי, אני יכולה לעשות את זה בנחת וביציבות בלי משברים קשים (נפשיים ופיזיים) מידי בדרך. (תודה נחמי'ה שאתה האור של החיים שלנו, היציבות והנשימה של כולנו). אחרי כל הלידות חוץ מלידה אחת, נחמי'ה עבד כעצמאי ונשאר רב הזמן בבית בשבועות הראשונים וזה היה מאוד משמעותי. ורוצה להגיד שגם בלי משברים מיוחדים, הזמן של אחרי הלידה יכול להיות מאוד רגיש ומאתגר ואיזו מתנה זו אם אפשר לעבור אותה יחד עם האבא..

ומה עכשיו?

אנחנו כמה ימים עם המשפחה, מחכים לאוטו שלנו שיחזור מהמוסך וייקח אותנו לחווה מבין שתיים שאנחנו רוצים להגיע להתנדב אצלן ובנתיים חושבים איפה להעביר את חוה"מ אם הרכב עוד לא יגיע…

שיהיה לכולם אביב פורח ופסח מלא הרפתקאות ומפגשים נעימים…